בזמנים בהן נטענו מטע אבוקדו וכרמי זית בוואדיות סביב יעד התעורר מעת לעת ניצוץ קטן מהחיכוך הקלאסי ועתיק היומין בין הרועים לבין האיכרים. איני זוכר מה הייתה הסיבה המדוייקת אבל עובדה היא שבאחד הימים מצאנו עצמנו (איני בטוח אבל אני חושב שהיו שם לארי, יוחאי, צביקה ואנוכי) מנהלים מרדף אחרי כמה פרות. לא יודע למה אבל באותו יום התעקשנו ורצנו אחריהן הרבה זמן. אילו היה זה פרק ברומן ולא סתם פוסט קצר במייל הייתי כותב שהמרדף ארך 12 שעות אבל גם כך, גם בגירסה הרזה אני זוכר זאת כמרדף די ארוך ואפילו נדמה לי שסופו התרחש בערוץ העמוק דרכו יורד כיום הכביש בין צומת הכניסה ליובלים לעמק החילזון. אבל לא כל כך חשוב איפה התרחש הסוף כי כבר שכחתי מה היה הסוף. האם הצלחנו לתפוס פרה ? ולשמור אותה עד שיגיע בעל העדר ? ואולי היא בכל זאת הצליחה לחמוק מאתנו? מה שכן זכור בבירור כי הבהמות הללו היו קטנות, כהות עור, זריזות , מהירות, קשוחות ומטפסות על גבי הטרשים כאילו היו עיזים.
נזכרתי באירוע הזה כאשר קראתי הבוקר בעיתון "אקולוגיה וסביבה" מאמר של אריאל שבתאי על פרוייקט המתקיים כעת במכון וולקני ובו מנסים לשמר "בקר מקומי מגזע בלדי". מסתבר שהפרות שרדפנו אחריהן באותו יום (ובטח גם בימים אחרים) כמעט ונעלמו (הם הוכלאו עם גזעים אירופאים) ונותרו מהם כמה מאות בלבד בכל הארץ. במחקר גנטי נמצא כי הבלדי נמצא בצומת של שלושה אירועי ביות : באפריקה, במזרח הקרוב ובמזרח הרחוק. הגנום שלו מורכב מחלקים כמעט שווים של European Taurus
(שהוא, על אף שמו, ממוצא מזרח תיכוני), Bos indicus הלו הוא הבקר ההודי ו African taurus
לפיכך לבקר הבלדי יש מאגר עשיר במיוחד של שונות גנטית שמשמעותה בין היתר שהיא יכולה להיות מקור עשיר למנגנוני הסתגלות ולכן נעשה מאמץ לשימור וטייפוח עדר כחלק ממערכת אגרו-אקולוגית בת קיימא.
גידי ברסלר
